בישול נהיה תחביב טרנדי של רבים מאיתנו, חלקינו עוסקים בו באופן מקצועי וחלקינו בתור תחביב. בישול הוא גאווה, מסורת, תחושה מול דיוק. עד לפני כמה שנים התייחסתי לבישול כמקום ליצירה ותשוקה. היום אני מתייחסת אליו כאחת הפעולות האישיות ביותר שאני מבצעת: לאכול את האוכל שאני מכינה או להאכיל את משפחתי – זה עיניין אינטימי.
שלום, אני תמר, ואני עוסקת בעיצוב שיקומי. התחלתי לחקור את הנושא הזה עוד בלימודיי (עיצוב תעשייתי), והנושא של פרויקט הגמר שלי היה "שיקום דרך בישול". הפרויקט אשר כלל ארבעה אביזרים למטבח, היה מוצלח מאוד והאביזרים המשיכו איתי הלאה לעולם האמיתי.
מאז הספקתי לפתח עוד כמה אביזרים למטבח, ולהבין יותר לעומק את נושא האכילה והבישול עבור אלו שזכות זו נלקחה מהם. כשאני עומדת במטבח ומבשלת, אמא שלי וסבתא שלי וכל הנשים המבשלות במשפחה שלי עומדות יחד איתי. כשאני מבשלת הריחות והטעמים יכולים להעלות אצלי זיכרונות שאף מקום אחר לא יעלה. כשאני מבשלת את מה שאני מכניסה לעצמי לגוף, אוכל ביתי בריא וטעים, זה הכי אישי שיש. אני מאמינה שכאשר יהיו לי ילדים זה יהיה אישי עוד יותר.
בתמונה: נופר מפעילה מחדש את יד ימין עם הקולפן
אוכל יכול לעורר שמחה וקירבה ברמה בסיסית מאוד ובמהירות. אכילה ובישול מביאים איתם יצירתיות וכישרון, ומעוררים את כל החושים: ראיה, מגע, שמיעה, טעם, ריח ואפילו אינטואיציה.
חלק מאיתנו אוהב לבשל לפי מתכונים, חלקינו אוהבים בישול חופשי, בישול אומנותי או מיניאטורי. אפשר לשחק הרבה עם אוכל ולשמוח בכך. בישול יכול להיות מקום טוב שבו אפשר לאמן את כפות הידיים בלי להרגיש שמתאמנים, וזה מה שהמוצרים של סטודיו כסית מייצרים - תירגול תוך כדי בישול, באופן עדין מאוד.
בתמונה ליד אתם יכולים לראות איך נופר משתמשת ביד ימין בעזרת הקולפן של הסטודיו, לאחר שלא השתמשה בה במשך מספר שנים לביצוע פעולות, אפילו פשוטות.
התוצר של הבישול הוא מקור לגאווה, אך למדתי שהיא לא תמיד חשובה, גם אנשים ש"לא יוצא להם" ממשיכים לבשל כי הם פשוט אוהבים את התהליך. יש אנשים שמפחדים מבישול, כנראה שאת זה אני לא אבין לעולם. אפשר לדעת הרבה על עצמינו מהאופן שבו אנחנו מתנהלים במטבח: האם אנחנו חברי צוות, האם אנחנו סוליסטים, האם אנחנו אדיבים? האם אנחנו חייבים שמישהו יטעם כדי לדעת אם יצא לנו טעים?
בבישול עם אנשים שחוזרים למטבח בעזרת אביזרי עזר, כמעט תמיד נדרשת עזרה של מטפל או בן משפחה. אם היית קודם סוליסט – עכשיו תצטרך ללמוד לבשל יחד, וכך גם האדם שאיתך. לאפשר לאדם לחזור למטבח תלוי הרבה פעמים בבני המשפחה הגרים עימו וברצונם הטוב, וכאשר זה מצליח, ההתלהבות של האדם שחוזר לבשל – היא אדירה.
לפני מספר חודשים ביקרתי את אסנת, בחורה מדהימה שתמיד מאחלת לי את כל הטוב שבעולם. אסנת היא לקויית ראיה ויכולה להשתמש רק ביד אחת. היא רצתה לחזור למטבח ולהכין לילדיה אוכל, אך המטבח עמוס המכשירים והכלים לא היה לה נגיש. לפי בקשתה תוכנן ונבנה לה בסטודיו כסית משטח בישול שהוצב במקום ייעודי במטבח.
המשטח כולל את ההתאמות הבאות: משטח דייסם אדום (חומר מונע החלקה) הוצמד לתחתית הקרש כדי למנוע תזוזה וגם לשקעים בחלקו העליון. משטח הדייסם מצויין כי הוא ניתן לניקוי, דק ובעל צבעוניות נפלאה (אדום המתאים למטבח).
בקצה המרוחק יותר של הקרש ישנם חמישה שקעים יעודיים לחמש צנצנות תבלינים. על גבי הצנצנות אותיות בולטות עם שם התבלינים שאסנת בחרה. אסנת העדיפה אותיות רגילות על פני ברייל כי היא ראתה וקראה בעבר.
בצד שמאל של המשטח שקע עגול להצבת בקבוק שמן, היכול להתחלף עם כלים נוספים כמו קיבוע כוס על מנת לערבב מספר מרכיבים. בצד ימין של המשטח מקום ייעודי לסכין שף מעולה שצירפנו במיוחד בשבילה, ובחלק הקרוב לאסנת חמישה פיני ניירוסטה קטנים לקיבוע האוכל שאסנת תחתוך. משטח העץ עצמו קיבל טיפול המתאים לבישול.
במבט ראשון זה נראה כמו קרש רגיל, אך לאחר ההסבר הזה אתם בטח מבינים שהוא טוב גם לאנשים עם מגבלות.
כשהבאתי את הקרש לאסנת היה קשה לפספס את ההתרגשות שלה. היא מיששה והכירה את כל חלקי המשטח, ולאחר מכן התחילה לקלף תפוחי אדמה בזה אחר זה בלי לדעת בשביל מה. היא מיששה את תפוח האדמה כדי לדעת איפה יש עוד יש קליפה, הרגישה תחת אצבעותיה את הרטיבות והמרקם המיוחד שלו, ועשתה עבודה מעולה.
אני חוזרת כמה שנים אחורה, עוד לפני פרויקט הגמר שלי. עשיתי קורס בעיצוב לאנשים עם מוגבלויות בפעם הראשונה בחיי. המנחה האגדי שלי, פרופסור גד צ'רני, ביקש מאיתנו למצוא אדם שנעשה עבורו פרויקט, ואני מצאתי את מייק ורוזן. מייק הוא גבר מרשים שעבר שבץ מוחי אשר גרם לו לשיתוק לפני מספר שנים. מייק נלחם והחזיר לעצמו יכולות לאט לאט. כאשר הגעתי לביתו שאלתי אותו מה הוא היה רוצה לחזור לעשות, למה הוא מתגעגע. אחת התשובות שלו הייתה בישול, ובזה בחרנו יחד. אישתו רוזן אשר מטפלת בו במסירות עזרה לנו ועודדה אותנו מאוד. בקורס הזה עיצבתי למייק סכין וסד לבישול, וזו גם הייתה הפעם הראשונה בה ראיתי מה סד טוב יכול לעשות: מייק פשוט לא השתמש בסד שלו שהיה מגושם ובשל כך לא השתמש באחת מידיו. לאחר התאמה של סד וסכין מייק ואני התחלנו להכין סלט יחד. אני זוכרת שמייק חתך מלפפון, ומרוב שמחה הוא אכל את כולו. רוזן נדהמה: הוא לא מוכן לאכול ירקות!
אלו הנסיונות הראשונים:
שנה לאחר מכן, יחד עם פרויקט הגמר שלי, שכלל קולפן, סכין, כלי תבלינים וסד לבישול, בישלתי עם מייק ורוזן סלט תפוחי אדמה:
הפרויקט הראשון שלי כעצמאית היה מזלג לאדם המתקשה באחיזה. המזלג, שהוזכר כבר בכתבות קודמות, הוא בעצם מזלג רגיל שאליו מחברים שתי טבעות המייצבות את האחיזה.
לקחתי את המזלג שהלקוח שלי השתמש בו ועיצבתי אותו מחדש. המחשבה שהלקוח שלי אוכל עם המזלג הנוראי שהכינו לו במרפאת השיקום הכאיבה לי: לאכול רק עם מזלג אחד שלוש פעמים ביום, שהוא המזלג הזה (העליון בתמונה למעלה), בבית ובחוץ, באירועים חברתיים או לבד – זה מבאס! המשכתי לפתח את המזלג, ואיזו שמחה זו הייתה כשהלקוח שלי קיבל את המזלג החדש (התחתון בתמונה למעלה) ואמר לי: "וואוו! כולם צריכים לאכול עם מזלג כזה!"
אני מקווה שהכתבה הזו גרמה לכם לשמוח ולהעריך מחדש את האהבה שלכם למטבח. אומרים שיש טיפוסים שאוהבים "להאכיל", אני לא יודעת אם זה הדם המרוקאי שלי או שאני באמת טיפוס כזה, אך אני אוהבת לבשל ואוהבת להאכיל, והכי אני אוהבת לסייע לאדם לבשל בעצמו ולהאכיל את עצמו ואחרים.
סופ"ש נעים וטעים!