להביט מסביבי ולהעריך את מה שיש. המאבק לא חייב להיות חלק אינטגרלי מהחיים. אומרים שאדם מאושר הוא זה שמעריך את מה שיש לו, והאושר הוא לא דבר אחד גדול – אלא מורכב מרגעים קטנים. ועכשיו טוב.
פתחתי את הבלוג הזה כדי לספר על הדרך שלי, שהיא רצופת מהמורות ואתגרים, אך לא תמיד זה מאבק. עכשיו אני יושבת בסטודיו החדש שלי, הצמוד למקום מגוריי. כל מי שנכנס לסטודיו אומר שיש פה אנרגיות מדהימות. היום לקחתי חופש מהעבודה - התחלתי את הבוקר עם טיפול נפלא, לאחר מכן אכלתי צהריים עם אמי ואחותי, עשיתי קניות ושבתי הביתה. ניקיתי את הבית ואת הסטודיו, בישלתי. בעת הסידור של המטבח נתקלתי במגירה שתמיד מבולגנת, אז לקחתי כמה שאריות עצים, הפעלתי את המסור של הסטודיו, ובניתי במהירות מגש תאים למגירה. לאחר מכן הכנתי עוגיות שוקולד צ'יפס כדי לתת לאורחים המבקרים בסטודיו.
לפני חודשיים קניתי מכונת אספרסו, ומסיבה שאינני לגמרי מבינה אני מתמלאת באושר עם כל שרוול קפסולות שמגיע עם שליח. יש לי שני חתולים, לולו וג'וי, לולו בת ארבע שנים וג'וי בן ארבעה חודשים, כל אחד מהם מטורף ונהדר ואני אוהבת אותם מאוד. בסטודיו אירגנתי פינת סלון עם כורסא מפנקת והמון כריות, עציץ, טאקי, קלפי טאו, ספרים, מגזינים וכמה תמונות על הקיר. לפעמים אני שוכבת שם וקוראת ספר, ולאחר שעה שני החתולים כבר ישנים עלי נוחרים או מגרגרים.
בימים אלו אני מחכה לתקציב שאמור להגיע כדי להתחיל, לראשונה בחיי, ייצור המוני למוצרים רפואיים שהמצאתי ועיצבתי. זה ממש מגניב! בתמונה למעלה מתחילת השנה, אני צוחקת ובוכה מהתרגשות, לאחר שקיבלתי את האישור מהמדען הראשי, שהם הולכים לתמוך בפרויקט של הסטודיו לאפריקה. בנוסף, בשנה האחרונה נאמתי מול צוות המחקר והפיתוח של אחת החברות הגדולות בעולם ((KC, בעת שביקרתי אותם בקוריאה, עם צוות שאני הקמתי. זו הייתה פעם ראשונה שהייתי במזרח הרחוק. בשנה האחרונה הייתי גם בקניה, כמו שאתם כבר יודעים, וזו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי באפריקה. התאהבתי בקניה. בשנה האחרונה גם למדתי כמה אוהבים ומעריכים אותנו בעולם, ובתור פטריוטית זה ממלא אותי בשמחה ובגאווה.
בסטודיו הגשמתי לא מעט חלומות. הפכתי אותו לנגיש, בניתי חלק מהריהוט, הקמתי סדנא שיש בה כל מה שאני צריכה. הרבה יותר קל לי להכין סקיצות טובות עכשיו, ולא מזמן בניתי פה כמה מוצרים ללקוחותיי. יש לי עובד שהוא בחור מקסים עם מגבלה שיושב בסטודיו ובונה בובות מחומרים ממוחזרים המיועדות למכירה (בוידאו מתחת). חלק גדול מהפגישות אני עושה כאן, והכל זמין לי. מאוד נוח לנו לעבוד פה.
עוד מקור אושר לא קטן הוא שהתחלתי ללמד. אני זוכרת את עצמי כסטודנטית, לפני שמונה שנים. אז - לא הבנתי למה המרצים מלמדים ולא עובדים רק בעיצוב. היום אני כבר מבינה, זה פשוט נהדר. אני באמת אוהבת את העבודה עם כל אחד מהסטודנטים שלי.
כשהייתי סטודנטית הלימודים היו לי מאוד מאתגרים, לא מעט פעמים לא היה לגמרי ברור אם אני בכלל הולכת לסיים את התואר, ולפני חודשיים חזרתי כמעצבת המתמחה בתחומה – כדי ללמד שם! מי היה מאמין. פרופסור גד צ'רני, אשר לשמחתי היה המנחה של פרויקט הגמר שלי אז, וסייע לי לראות את נקודות החזקה שלי ולהיות מעצבת טובה יותר, גייס אותי לסמסטר הנוכחי בתור אסיסטנטית שלו. אנו מלמדים קורס עיצוב לאנשים עם מוגבלויות, שהוא קורס ראשי של שנה ג' במכון טכנולוגי חולון, אחד המקומות הכי טובים בארץ לעיצוב תעשייתי.
בנוסף, לאחר שש שנים של מאבק כלכלי בעת הקמת הסטודיו וצבירת ניסיון, אני ברגיעה. יש לי מספיק. זה זמני, אך זה ההווה, עכשיו אני רגועה. הכרתי אנשים מעניינים ומבריקים ואני מקווה שהם יעזרו לי לשמר את הרגיעה הכלכלית ולהמשיך להתפתח בתחומי מעבר לדמיונותיי. אני - רק רוצה לעשות טוב, אך בחיבור בין תכנון כלכלי לבין עשיית טוב עוד חסר לי ניסיון. אני פוגשת כל שבוע אנשים חדשים ומוכשרים אשר גם רוצים לשנות את העולם, להתרגש מהחיים, לגעת באנשים. האנשים האלו הם הלחם והמים של האופטימיות שלי.
אני חושבת על העתיד ומדמיינת מה אני רוצה להיות, לאן אני רוצה ללכת. המשפחה שאני רוצה להקים, הילדים שיהיו לי, בן הזוג. האנשים שאכיר והחברויות שיעמיקו, החוויות שאעבור, המקומות שאבקר בהם, אולי סין? אולי ארה"ב, אולי הודו? הנושאים שאתמחה בהם בעבודה בסטודיו. אולי כיסאות גלגלים? אולי אביזרים למוגבלויות ראייה? הכי כיף להשאיר הכל פתוח!
אז כן, עכשיו טוב. חשוב לי לעצור, להביט מסביבי ולהעריך את מה שיש. אני כה רגילה לקושי, למאבק, אך הוא לא חייב להיות חלק אינטגרלי מהחיים. אומרים שאדם מאושר הוא זה שמעריך את מה שיש לו, והאושר הוא לא דבר אחד גדול – אלא מורכב מרגעים קטנים. המשפחה שלי, החתולים שלי, העבודה שלי, החברים והקולגות. הרגעים שהייתי בהם בשנה האחרונה, המחשבות על החיים שאני הולכת לשפר, ועכשיו ממש. ואתם. עכשיו טוב.