כך הוכחתי לעצמי כי החזון שמוביל אותי הוא הדרך הנכונה ולא איזה רצון להרוויח או לקבל מעמד. השאיפה לצדק חברתי ולהשפיע לטובה על חיים של אנשים – ולא מודל עיסקי, כי לכל אחד יכול להיות מודל עיסקי.
11.10.2015
אני על הטיסה לניירובי. אני אפילו לא יודעת למה פתחתי את המחשב לכתוב, אני מניחה שזה בגלל שאני מתרגשת. רוצה לתעד את הרגע, אני מאמינה שזו נקודת הזינוק של העסק שלי. לחשוב שעד לפני פחות משנתיים ישבתי במסעדה בה מילצרתי מיואשת, שואלת את עצמי לרגע, אולי זה כל מה שאני יודעת לעשות, להיות הכי טובה במקומות כאלו. מסעדה קטנה ונשכחת בעיר אחת במדינה זעירה, כמו סיכה בעולם. חסרת חשיבות לחלוטין. יש שיגידו שחיוך של מלצרית אחת יכול להפוך עולמות ללקוח שבא לאכול, אבל אני אף פעם לא רציתי לעבוד בשביל מישהו אחר. יש לי אג'נדה ברורה, שליחות, מטרה. והדרך היזמית היא כה קשה, כה מערערת, אך הסוד הקטן שניקר בי הדריך אותי מה לעשות כדי להצליח: בפשטות, תמיד להמשיך, תמיד לצמוח, הזמן יביא את פירותיו.
משהו בי החליט שהעסק שלי לא יצמח אם אמשיך לג'נגל בינו לבין המסעדה, וככל שהעמקתי בקשרים, בניית מוניטין, ככל שצברתי ניסיון דרך עוד ועוד פרויקטים, כך גדל החלום, והמסעדה שסיפקה לי פרנסה נהייתה מקום שאני לא סובלת להיות בו יותר. כמובן שהיו גם רגעים טובים, המסעדה הייתה לי בית, חממה, הייתי אדון לעצמי רוב הזמן. אבל ידעתי שאזור הנוחות הזה מגיע עם תשלום, ולשלם עם החלומות שלי היה נראה לי מזעזע.
בסוף פברואר 2014 ישבתי מול אחותי בבית קפה הקבוע שלנו "המשולש" בדיזנגוף. שתינו אוהבות לשבת שם ללמוד ולעבוד, לאכול ארוחת בוקר או סתם לקפה. זו הייתה תקופת שיא, כבר לא יכולתי יותר להגיע לעבודה וסחבתי את המועקה הזו איתי לכל מקום: "אני לא סובלת את העבודה הזו יותר" אמרתי לה. "אני חוזרת מפרויקט שבו החזרתי ללקוח שלי את היכולת לנגן בגיטרה, אני בפסגת העולם, ואז אני באה לעבודה - תביאי לי מפית, תביאי לי כפית, זה לא בשבילי. אני לא יכולה יותר." "תמרי, אם כל כך לא טוב לך שם, תעזבי, פשוט תעזבי. מקסימום תהיה לך עבודה אחרת." היא אומרת לי עם העיניים הכחולות שלה חצי בתוך האייפד וחצי אלי. לא היה לי מה לומר. למחרת התפטרתי. נתתי להם חודש מראש, כך שממרץ 2014 אני עצמאית.
באותו פברואר, יומיים אחרי שהתפטרתי, החתולה שלי לא הרגישה טוב. שבת בבוקר, אני עומדת לצאת למשמרת בעבודה, רואה שהיא עצבנית, אומרת לעצמי, טוב, אקח אותה לוטרינר מחר בבוקר. משהו אומר לי תעצרי. אני מביטה בה כשאני מתלבשת לעבודה ולא יודעת מה להחליט. בשניה האחרונה אני משנה את דעתי ומחליטה לקחת אותה לוטרינר. אני מתקשרת לומר שאאחר ונוסעת לוטרינר. במרפאה של דר סמואל מקבל אותנו ד"ר עידו המקסים, הוא עושה לי ספירת דם וכדוריות הדם הלבנות שלה עומדות על 1, כאשר הנורמה היא בין 10-20. הוא מאוד מודאג והיא נשארת לאישפוז. אני נוסעת לעבודה ומבקשת שיהיה איתי בקשר.
לאחר שעה הוא מתקשר ואומר שהוא דיבר עם ד"ר סמואל שהחליט לנסוע בדחיפות מכפר סבא לת"א ביום שבת כדי לעשות לה ניתוח. אלפי שקלים. אני עוזבת את העבודה ולוקחת מונית. אני שם בחדר הניתוח, הם הסכימו להכניס אותי כי הייתי חובשת. אני רואה איך מרדימים אותה, היא שוכבת על הגב עם הרגליים מקופלות למעלה, כה מתוקה. איך פותחים לה את הבטן, מוציאים לה את המעיים ומתירים את החסימה שהייתה הורגת אותה תוך שעתיים. תוך כדי שיחה אני ממלמלת ביני לבין עצמי בדאגה שבדיוק התפטרתי כי אני רוצה להיות עצמאית. הם שואלים במה ואני מספרת להם.
לולו מתעוררת מההרדמה לאחר כמה שעות ואני שם. לאחר כמה ימים של אישפוז ובדיקות נראה כי היא לא תעבור את הלילה, אין לי כסף ואני לא יודעת מה לעשות. "זה סיכון, אף אחד לא נשאר פה בלילה" אומרת לי הוטרינרית, לא בטוח שהיא תחזיק מעמד". אני נדהמת כי לא ציפיתי שהיא ממש לא תשרוד. לולו הקטנה מתנשפת. היא מעבירה אותנו לחדר השני, אני מתיישבת לידה ופורצת בבכי בלתי נשלט. החבר החדש שהיה לי אז שם איתי ומנסה לעודד אותי. אני מחליטה לקחת אותה לבית דגן. בטלפון עם דר" עידו הוא אומר לי: "אבל איך תקחי אותה? אין לך כסף" אני אומרת לו "נכון, אבל איכשהו אסתדר. לא משאירה אותה פה למות לבד בלילה." החבר החמוד שלי מסיע אותנו לבית דגן.
היא מתאשפזת, נבדקת, ואני עוזבת אותה לאחר כמה שעות, קרוב לחצות, כשהיא מרימה את עיניה ומביטה בי מבעד לחלון שבדלת, כשמספר ידיים מטפלות בה ומגלחות את הבטן המתוקה שלה בשביל בדיקות.
אני חוזרת למחרת בבוקר להשתתף בבדיקות: אולטרסאונד בטן, מח עצם. כשאני מגיעה אליה לכלוב היא קמה לקראתי וצועקת אלי בהתרגשות. אני איתה שם כל היום, מכסה אותה, מלטפת. היא מאובחנת עם לוקמיה ואנחנו משוחררות עם תרופות כימותרפיות וסטרואידים. מהסמרטוט שנהיה ממנה בשלושת השבועות הקשים מאז השבת ההיא, היא מתחזקת ומתאוששת לגמרי. באיזשהו שלב היא מבינה שאני שם איתה באש ובמים וסולחת לי על שהבאתי אותה למקום מלא בצעקות של כלבים וריח של פחד. בדרך הביתה היד שלה על שלי. כל הכסף שקיבלתי מהעבודה והיה אמור לתת לי את הפוש הראשוני כעצמאית הולך לטיפולים, תרופות, ניתוחים וימי אישפוז. בחודשיים מאז שחלתה הוצאתי קרוב ל 15 אלף ₪ שלא היו לי. זה עוד היה יכול להיות הרבה יותר יקר אם לא הייתי מקבלת הנחה משמעותית אצל הוטרינר, גם בגלל שאני חברה בעמותה שמצילה כלבים, וגם בגלל שהם פשוט ראו מישהי שנלחמת על החתולה שלה ורצו לעזור.
הם נתנו לה שנה וחצי לחיות, מקסימום, לפני שנתיים. לולו מקבלת טיפול תרופתי כל יום, יחד עם כמויות עצומות של אהבה ופינוקים. מידי פעם יש לה ירידה בתאים הלבנים ואנחנו קצת מעלים את המינון. כל כמה חודשים היא עוברת בדיקת דם לראות שהיא בסדר, היא מאושרת, היא ישנה לי מעל הראש ולפעמים מאוחר בלילה כשהיא רכה וחצי ישנה, היא נותנת לי נשיקות במצח, כמו אמא שמנקה את הגור שלה.
המחלה של לולו הייתה מבחן, אני לא יכולה לראות את זה באף דרך אחרת. מבחן לראות כמה אני רוצה את זה, את העצמאות. אני עוד לא לגמרי מבינה למה זה צריך להיות כל כך קשה, אבל הנה אני כאן. בשנה וחצי האחרונות הסטודיו שלי זינק בצורה מטורפת: הייתי מנהלת הפרויקטים במרתון הראשון בעולם לאנשים עם מוגבלויות, יזמתי צוות מקצועי לאקסלרטור של קימברלי קלארק, שזכה במקום הראשון בפיתוח מוצר לגיל השלישי. במרץ האחרון ביקרנו במרכז הפיתוח של החברה בקוריאה ונאמתי מול צוות הפיתוח של אחד התאגידים הגדולים בעולם.
לפני חצי שנה בערך הצטרפתי לתוכנית PEARS CHALLENGE 2015 המלמדת על האוכלוסיה שנמצאת בבסיס הפירמידה. נכנסתי לשם כדי ללמוד על העולם המתפתח. בעת לימודיי התמחיתי בעיצוב לאוכלוסיות מיוחדות, עיצוב בר קיימא וBOP, ומאז לא הייתה לי הזדמנות להתמחות בתחום. בתוכנית גיליתי שאפשר לעצב לאנשים עם מוגבלויות בעולם המתפתח גם אם לא גרים שם, ושבייחוד בתחום הרפואה הגוף מגיב אותו דבר למחלות ותאונות. אנשים הם פשוט אנשים. בכל מקום בעולם. עכשיו אני נוסעת לקניה עם דוגמאות מהסדים שפיתחתי בסטודיו בשנים האחרונות, ועם תוכנית ספציפית לאוכלוסיה עם יכולות כלכליות מהנמוכות בעולם. תיכננתי 25 פגישות ל-9 ימים, כולל קבוצות מיקוד. אני מקווה לא להתפרק בדרך, ושילך לי טוב בקניה!
*
22.10.2015
עכשיו אני על הטיסה חזרה לארץ. היה מדהים בקניה!!! הרבה מעבר למה שציפיתי. ביקרתי במרפאות גדולות וקטנות, הייתי באזורים כפריים ולמדתי כל כך הרבה. בעיקר הייתה התלהבות עצומה, אנשים שרוצים להזמין כבר, חוות דעת משגעות, ולא מעט שיעורי בית. השארתי לכמה ילדים מקסימים סדים שכופפתי להם, צילמתי וידאו, יצרתי קשרים, אספתי נתונים, קיבלתי הצעה ללמד במחלקה לעיצוב תעשייתי באוניברסיטת ניירובי, וקיבלתי את האישורים של האנשים הכי חשובים, דרכם אוכל להתחיל. ביקרתי באירגון אשר מספק אביזרי עזר, ובשיחה עם המנהל הוא אמר לי שאם אקבל את אישור בי"ח קנייטה, אז אקבל גם את האישור שלהם, ואז הם ימליצו עלי לכל בתי החולים בקניה.
בוידאו: ילד בניירובי מופתע לכתוב עם יד ימין בפעם הראשונה
אתמול בשתיים וחצי הגעתי עם אלפרד, המרפא בעיסוק והשותף שלי שם, לבי"ח קנייטה. זה היה היום האחרון במסע פגישות מפרך של 10 ימים. שלא כמו כל הפגישות הקודמות, בהן נכחו בין 3-9 אנשים בחדר קטן עד בינוני, בקנייטה חיכו לי 4 שורות של מרפאים בעיסוק, בערך 30 מרפאים סה"כ, ועוד כמה מנהלים בצדדים, וכולם מביטים בי בספק, מנסים להבין מי זאת המעצבת הלבנה הזאת שבאה ללמד אותם, המומחים של בי"ח הגדול בקניה, משהו חדש. מבפנים הייתי לרגע קטן בבהלה, אך החלטתי לכבד את המעמד והייתי רצינית. לא הבטתי בהם. הוצאתי את הסדים מהתיק, פתחתי את המיני אייפד, וחיכיתי שיתנו לי אישור להתחיל רק כדי להתבלבל על המילה הראשונה ולומר ש"אני מרפאה.. אה, סליחה, אני לא מרפאה בעיסוק, אני מעצבת תעשייתית." המשכתי כאילו כלום... הקמתי סטודיו בתל אביב, ישראל.. ואני עובדת בשש השנים האחרונות עם מרפאה בעיסוק ומהנדס חומרים... יחד עיצבנו מוצר שמשפר גם את הדרך שבה מייצרים סדים היום וגם את המוצר הסופי.
בתמונה: הסדים בקניה
דיברתי והם הקשיבו, רק האחראי שאל שאלות. נתתי להם כמה סדים להעביר ביניהם, והתחזקתי מכמה אנשים שהנהנו לחבריהם עם חיוך קטן. אבל אף אחד לא היה מוכן לשאול שאלה. שקט מקפיא עצמות. ניסיתי להגניב בדיחה ואף אחד לא צחק. שאלתי שאלה ואף אחד לא ענה. נראה שהם לא ידעו איך לאכול אותי, הלם, וגם שיש היררכיה שמונעת מהם לדבר לפני הרופא הבכיר. לא ויתרתי להם, עם הפנים הקפואות. כבר החלטתי מראש שאני לוקחת את כל הפגישות פה ולא משאירה אף אחד סקפטי או לא מרוצה. אמרתי להם: "תראו, לא באתי למכור לכם סדים היום, באתי ללמוד מכם. אני לא מרפאה בעיסוק, אני מעצבת מוצרים, ואנחנו צריכים לעבוד ביחד. לכם יש את הידע, וכל דבר שאתם רוצים לומר אשמח לשמוע, בין אם זה טוב או רע, ועדיף רע, שאוכל ללמוד. אם הצורה לא טובה, אם יש סדים שלא חשבתי עליהם, רק תגידו. אני צריכה את הידע שלכם כדי לדעת שאני מייצרת את מה שמתאים לכם." זה קצת ריכך אותם. או שהם סתם היו המומים והיו צריכים זמן. מישהו מהבכירים התחיל להתבדח והקרח נשבר. אפשר לנשום. ראיתי יותר הנהונים, עניתי תשובות מקצועיות, הוספתי עוד ועוד פיסות של ידע כדי לחבר אותם לתהליך המחשבה שלי והפתרונות שיישמתי בסדים.
בתמונה: מרפאים בעיסוק מתנסים עם סדי כסית
אחר כך הייתה הדגמה, הבכיר כופף כמה סדים, הוא היה מאוד נחמד. בכיר אחר ישב איתי וסיפק יידע על סוגי סדים ומספרים של אנשים שבאים למרפאה, המרפאים מילאו שאלונים, נהיו יותר חברותיים, זהו, עברתי. לאחר שעה הגיעה מנהלת המחלקה וישבה איתנו לשיחה, היא הייתה מרוצה וחייכנית, שאלה על המודל העיסקי והייתה מרוצה מהתשובות. לא הדרכים המקובלות שאמרו לי לקחת, אלא התשובות שלי שאני מאמינה בהן: כן למכור גם באזורים הכפריים, ללא מתווכים, במחיר נמוך, כדי שמספר הלקוחות יגדל עוד יותר והרבה מטופלים יוכלו להרשות לעצמם סד. כך הוכחתי לעצמי שוב כי החזון שמוביל אותי הוא הדרך הנכונה ולא איזה רצון להרוויח או לקבל מעמד. השאיפה לצדק חברתי ולהשפיע לטובה על חיים של אנשים – ולא מודל עיסקי, כי לכל אחד יכול להיות מודל עיסקי.
לאחר מכן ישבתי עם אלפרד והודיתי לו על הכל מקרב לב. עבדנו עוד קצת ולאחר מכן נסעתי לחתום את הנסיעה בביקור בבית של סגן השגריר הישראלי בקניה. הפגישה איתו ועם זוגתו, גם היא מהשגרירות, הייתה מעניינת ופתחה עוד רשת של קשרים מצויינים בקניה.
מלבד ההצלחה העיסקית זכיתי גם לפגוש לא מעט ילדים עם מוגבלויות ששבו את ליבי. אני כותבת "שבו את ליבי" וקשה לי לנשום. הילדים האלו היו כל כך אוהבים וחיוביים, כל כך מתוקים ומתמסרים, כל כך קל לרצות אותם. אני כנראה צריכה להתרחק מהחוויות האלו קצת בשביל להיות מסוגלת לכתוב עליהם בלי להרגיש שאני הולכת להתעלף, באמת שקשה לי לתאר את זה. בשנים האחרונות פיתחתי יכולת לשים את טובת הלקוח לפני הטובה שלי, כדי להיות מסוגלת לטפל בו, ואני עדיין מסוגלת לעשות את זה, אך הילדים באים אלי עם חץ לתוך הלב, ואני לא מתפרקת לידם, רק אחר כך. וזה לא מתוך רחמים, זה בגלל שאני לא מצפה לאהבה העצומה שהם נותנים כל כך בקלות.
עוד מעט אני נוחתת בבית, למשפחה שלי שפירגנה לי כל הזמן והתרגשה יחד איתי. ויודעים מה? ההצלחה בעסק שלי הגיעה לפני ההצלחה הכלכלית ואני לא יודעת מה יהיה בחודש הבא, אבל אני כבר לא דואגת. אני שומעת את המוזיקה שמספרת לי איזו הצלחה הולכת להגיע, אני עובדת על מספר פרויקטים במקביל, אני מעוררת השראה באחרים ובעצמי, ומתעצמת. אני צריכה לומר לאבי אמיר, היועץ שאמר לי לפני כמה שנים שאני הולכת להיות אימפריה ולהרצות בתחום בכל העולם, שאני מצטערת שפרצתי לו בצחוק מול הפנים, שעכשיו אני מאמינה.