היי, אני תמר, מעצבת תעשייתית בעלת סטודיו המתמחה בעיצוב מוצרים לאנשים עם מוגבלויות. לא פשוט לחיות תחת הטרור ועדיין ליצור, להקים עסק, להתפתח. בשישי האחרון התרחש פיגוע ירי ליד הבית שלי. זהו פוסט אישי המתאר את חוויותיי בסוף השבוע המסתיים כעת.
יום שישי בבוקר, ה-1.1.206, אני יוצאת ברגל מהבית. יורדת מבן יהודה דרך גורדון, פונה בגורדון דיזנגוף והולכת לסנטר. את הדרך הזו הייתי יכולה לעשות בעיניים עצומות כי זו השכונה שנולדתי וגדלתי בה. אני חולפת מול החנויות המוכרות, זורקת הצצה חטופה כהרגלי אל המקום בו הייתה פעם כסית (של סבא ואבא שלי), הממוקמת בין גורדון לפרישמן, על דיזנגוף 117. מגיעה לכיכר, מבט חטוף, שוב, כהרגלי לקולנוע רב חן – פעם היו שם פוסטרים גדולים של הסרטים המציגים. ליד המזרקה של אגם אני מציצה בראש המזרקה אפילו שזה לא הזמן שבו האש יוצאת. יורדת מהכיכר בזהירות כי המגפיים שלי מחליקות על המדרכה לאחר הגשם. מגיעה לפגישת עבודה בקפה בתוך הסנטר. הפגישה נגמרת ואני מתלבטת מה לעשות, אם להמשיך לעבוד או להתחיל לנוח. מתקשרת לחברה שגרה קרוב אך היא יותר קרובה לכיכר מילאנו. עובדת קצת על הלפטופ עד שנגמרת לי הסוללה. השעה שתיים ואני מחליטה ללכת לסרט בקולנוע לב שמעלי. הרבה זמן לא הלכתי לסרט לבד אך בתור מכורה לקולנוע זה לא מאוד יוצא דופן. מזמינה כרטיס לשלוש.
בינתיים עד שיתחיל הסרט אני מטיילת בסנטר, לא אופייני לי סתם כך לטייל, אני בדרך כלל מאוד עסוקה, אך החלטתי לנסות לא לעבוד כל הזמן. בתור עצמאית, העסק מאוד שואב. אני בודקת מחירים של מצעים וכריות שאני חושבת לקנות לדירה שאעבור אליה בקרוב, מתנה לעצמי על ההישג האחרון בסטודיו. זו תקופה טובה לסטודיו שלי, לאחר תקופה ארוכה מאוד וקשה הסטודיו גדל ואני שמחה. המחירים בחנות מספרים לי שאני כבר אקנה מצעים ברחוב הרצל. אני עולה לקולנוע לב, עשרה לשלוש ואני מוציאה את הכרטיס מהמכונה. בדרכי לכיוון האולם אחותי מתקשרת: היו יריות בדיזנגוף, איפה את? –אני בדיזנגוף סנטר. –מהר קחי מונית וסעי הביתה. – אבל אם הוא עדיין מסתובב לא כדאי שאשאר פה? או בתוך האולם? – טוב, אבל תשימי לב.
אנחנו מסיימות את השיחה ואני עצובה, ממש עצובה. שומעת את הסירנות בחוץ צפירות ובלגאן. אני הולכת ומבטלת את הכרטיס. מנסה לחשוב. אולי המחבל בתוך הסנטר? אם אלך למעליות בצד, אולי דווקא משם הוא יעלה? אם ארד במדרגות שבאמצע, אם הוא יירה לחלל זה ממש חשוף. מה עושים? אמא שלי מתקשרת ומבקשת שאסע אליה. אני אומרת לה שאחכה במקום שקט עד שיירגע. באתר החדשות כתוב שניטרלו את היורה. אני יורדת במדרגות מהר ויוצאת מהיציאה הצידית של קינג ג'ורג', לתוך הרחוב העמוס של יום שישי. בתכלס כל מחבל יכול להתפוצץ בתוך הקהל כמו שכבר קרה פה. בודקת שוב בנייד וכתוב שהיורה עוד לא נתפס, מה? מנסה לתפוס מונית, על שולי הכביש, מרגישה כמו ברווז במטווח. לא ממש יודעת מה לעשות. אף מונית לא עוצרת. אני מתגברת על הפחד ועוברת בין ההמונים לכיוון בוגרשוב, מתחילה ללכת ברגל. אנשים עוברים מולי בשאננות ואני מרגישה שרק אני בתוך סרט רע. רגע, אני מתרחקת מהאזור או מתקרבת אליו? אני עוברת ליד בוגרשוב 73 והבניין השקט נראה לי מקום טוב לחכות בו. אני נכנסת ומתיישבת על המדרגות. מנסה לתפוס מונית אך כל המוניות בכל החברות תפוסות. אני מחכה חצי שעה, בזמן הזה המון הודעות והטלפון שלי פתאום נכבה. אני מוציאה את הסוללה אקסטרה והיא גם כמעט ריקה, אך הטלפון נדלק שוב. אני לא כל כך יודעת מה קרה, אין לי סוללה במחשב ובקושי בטלפון אך לפחות אני יודעת שהמשפחה שלי בסדר. אני מזועזעת מהמחשבה של מה שקורה בשכונה שלי, על הצעירים שנרצחו וגם על עצמי שמבלה חצי מהחיים שלי על דיזנגוף ממש באזור הזה. אני מוציאה חצי סנדוויץ' ואוכלת. אכילה ריגשית היר אי אם.
לאחר חצי שעה אני מחליטה ללכת ברגל דרך הרחובות הקטנים, אני הריי תל אביבית, זה היתרון שלי, להכיר את הרחובות הקטנים. אני יוצאת מבוגרשוב וכל מה שעובר לי בראש זה שיכולים לירות בי כל רגע והלוואי שיהרגו כבר את המחבל. ואז אני מבינה מה הפחד עושה לחברים שלי בדרום הארץ. פונה לכיוון טשרניחובסקי וסוף סוף פוגשת מונית פנויה. נוסעת הביתה. שולחת הודעות לחברים, לבעל הקפה הקבוע שלי בדיזנגוף, לבעלים של מסעדה שמילצרתי בה בעבר על דיזנגוף. מעל הבית שלי חג הליקופטר, הוא עוד לא נתפס.
את השבת אני מעבירה בבית. בחדשות מתלבטים אם זה פלילי או לאומני ואני דיי בטוחה שזה לאומני, כי פיגוע על דיזנגוף בצהריים זה לראווה, נראה לי יותר כמו הדרך החדשה של הפיגועים שיש בזמן האחרון, מטווח קצר. מאוחר יותר מתברר שזה אכן לאומני. בחדשות מספרים שאירגוני הטרור מהללים ומעודדים עוד צעירים לצאת לעשות פיגועים כאלו. בטלויזיה תמונות מ-5 דקות הליכה מפה. תל אביב השוקקת נהייתה מפוחדת שוב. אני עצובה, כועסת. העיניים של הבחורים הצעירים שירו בהם, דיזנגוף שלי. תל אביב.
הרבה מהאנשים שחיים פה קוראים לתל אביב הבועה, אך כמו שאמר סגן ראש העיר, עו"ד אסף זמיר אשר היה בן כיתתי, תל אביב היא יותר כמו אבן שואבת.
בשבילי היא התקווה, מחוז השפיות. המקום שבו יוצרים למרות הכל. המקום שבו החלום מחליף את ההישרדות. המקום בו חיים בשביל החיים ולא חרף המצב הביטחוני. בסך הכל אנו חיים במדינה קטנה, אני עובדת בכל הארץ ונוסעת לאורכה ולרוחבה, ואנשים הם אותם האנשים בכל מקום. תל אביב נבדלת בדינמיות, במקומות הבילוי, במפגש בין הישן לחדש, בצבעים, בקצב. מה כבר לא אמרו על העיר הזאת – זה הכל מקנאה. זה הבית שלי, וכל דבר הקורה פה, טוב או רע, נוגע בי אישית. אומרים שתל אביב היא לא מה שהיא הייתה פעם, וזה נכון, אך מי יחזיר עטרה ליושנה אם לא אנחנו, שנולדנו פה? היוצרים, הכותבים, החולמים? תל אביב, זה עיניין אישי.
אני מנסה לחשוב איך ממשיכים מפה. איך אני ממשיכה ליצור ולהתפתח. אני יודעת שזאת החובה שלי. אבל זה קשה ומטלטל. אני מזועזעת מהמחשבה שמחבלים עם רובים מסתובבים פה בחוץ יחד עם היקרים לי. בא לי להתחבא ולחכות שהכל יעבור, ובא לי גם ללכת עם כל החברים שלי ולשבת דווקא על דיזנגוף בפאב שבו התרחש הירי. אך בשורה התחתונה הירי הזה לא אמור לשנות אותי, לא מגיע לרוצח הזה שיהרוס את מה שאני בונה פה. אז למרות שקשה ללכת בקו ישר כשזורקים עליך אבנים, אסור לי לסטות מהדרך. איך אמר צ'ארלס בוקובסקי? "What matters most is how well you walk through the fire."
אני רוצה להזכיר לעצמי שאני לא מאמינה שהעולם אכזר, או שהחיים קשים, או שהמזל חרא. אני מאמינה שעולם מלא בדברים נפלאים ואנשים טובים. זו לא תמימות, זו פשוט בחירה. כשאני מביטה בחצי הכוס המלאה אני יודעת שיש חצי כוס ריקה. ברור לי שחלק ממה שמניע אותי הוא הרצון לתקן, אך אני יודעת שההצלחה שלי תלויה בגישה החיובית, בשמחת היצירה והחיים וביכולת לחלום. להתמסר לדרך. להביט מסביבי, להבין שאני חלק ממערכת גדולה בהרבה ממני, להתחשב בטבע, להיות חלק מהחברה. אני יוצרת את המציאות שלי, ובמציאות הזו אני המקור, לא התוצאה.
שבוע טוב חברים, ושנה אזרחית נהדרת שתהיה לכם. בריאות, ביטחון ואושר.