שתי תערוכות

אתמול ביקרתי בשתי תערוכות שונות בתכלית: תערוכת הגמר השנתית של "גם אני יכול" באשכול פיס בחדרה, בה מוצגים פתרונות לאנשים עם מוגבלויות שפותחו ע"י בני נוער, ותערוכת "שרפרפים" המציגה מפעל חיים של כ- 450 שרפרפים של יעקב קאופמן, במוזיאון העיצוב בחולון. דבר אחד היה דומה מאוד בשתי התערוכות: משתיהן יצאתי שיכורה מהתרגשות.

בשנה האחרונה יצא לי ללמד במספר קבוצות בני נוער אודות פיתוח אביזרים לאנשים עם מוגבלויות. זהו לא העיסוק העיקרי של סטודיו כסית, אך זה תמיד מגיע אלי ואי אפשר להתנגד. חינוך ילדים לקבלת האחר הוא בעיני מטרת על, ולא רק בשביל האחר – אלא בעיקר בשביל העצמי ובייחוד בזמן הזה.

לגרום לבני הנוער להרים את הראש מהסמארטפון ולהביט סביבם, לגלות בתוכם אנושיות ורגש, לראות שלא הכל מובן מאליו, להיווכח שיש ביכולתם להשפיע באופן כל כך מהותי וחיובי בשלב מוקדם של חייהם – זאת שליחות.

אם זו לא הכתבה הראשונה שקראתם אתם כבר בטח יודעים שאני בן אדם שמאוד מתרגש מהעבודה שלו.

יחד עם זאת, הפעם אני לא משוחדת – אף אחד לא באמת יכול לעמוד בפני המופע המשולב של הבנות עם ובלי המוגבלויות שהיה היום בחדרה. לראות את המלאכיות הקטנות רוקדות יחד עם בנות על כיסא גלגלים, לראות את הפנים של הבנות על הכיסא כשמעלים אותן לבמה, לראות את החיוכים שלהן לאחר ההופעה. הן פשוט זהרו וחייכו בלי הפסקה. בנות אשר קמות כל בוקר למוגבלויות קשות, יושבות בכיסא שלהן, מוקפות ברקדניות צעירות, ומחייכות מאוזן לאוזן במשך דקות ארוכות לאחר סיום המופע.

האירוע באשכול פיס בחדרה כלל את ההופעה הזו, תערוכה של מוצרים שבני נוער יצרו מהאשכולות בכל הארץ, דברי ברכה, חלוקת פרסים וסרטון וידאו נהדר בן כמה דקות שהסביר על המוצרים, מה בני הנוער למדו מהתהליך ואיך זה השפיע על האנשים שקיבלו את המוצרים ומשתמשים בהם.

עברתי בתערוכה ונדהמתי מהנושאים שהתעסקו בהם והפתרונות שהגיעו אליהם. הייתה שם גיטרה שלחיצה על כל מקום בצוואר הפיקה אקורד שונה שהם הקליטו מגיטרה קלאסית, ואזור המחקה פריטה, והכל במגע קל. כך שניתן לנגן באביזר דיגיטלי עם פיצ'רים של נגינה בגיטרה קלאסית.

הסתובבתי בתערוכה והתרשמתי מעומק האתגרים שהילדים התמודדו איתם: איך לא לשכוח תינוקות ברכב, אביזר שמזהיר אם פעוט בסביבת הבריכה, תאונות דרכים במעברי חצייה, סינון רעשים לילדים עם בעיות קשב וריכוז, אביזרים לחירשים, לקויי ראיה, פתרונות שונים לאנשים עם מוגבלויות מוטוריות וקוגניטיביות, אביזרים להקניית מיומנויות חברתיות ועוד.

( עבודות של תלמידים מאשכול פיס, דוגמאות נוספות בסוף הכתבה)

יצאתי מהתערוכה מחוייכת ונסעתי לחולון למפגש Wood Work שהונחה על ידי אמנון זילבר. למרות שהייתי עייפה הייתי מרותקת להסברים שלו בכל רגע נתון. הבחור זילבר פשוט מרצה מרתק עם ידע מטורף בכל מה שקשור לעצים ותהליכי ייצור קדמוניים או מודרנים, ולרגע הצטערתי שלא היה גם המרצה שלי, למרות שהיו לי לא מעט מרצים מצויינים. לאחר מכן היה מפגש עם מו סלע - אמן עץ המתמחה בנגרות מקדשים יפנית, שדיבר על עץ ועל האדם, ועל חיים בהרמוניה עם הטבע. היה כה מרענן ומשמח לשמוע על דרכי שימוש וייצור בעץ כמוצר בר קיימא, ולפתוח את העיניים לכך שייצור בעץ - כשהוא מתוכנן בצורה חכמה - יכול להיות ידודותי לסביבה. בסוף המפגש קיבלתי תלתל שגולף מבלוק עץ עם נינוח נפלא שהסנפתי עד שלא נותר בו אלא התלתל.

תערוכת השרפרפים של יעקב קאופמן היא מדהימה, אני ממליצה עליה בחום רב. להיכנס לחדר ולקבל בבת אחת 450 שרפרפים זאת לא חוויה שכדאי לוותר עליה, ובייחוד השרפרפים האלו שמייצגים בעיני מצויינות בלתי מתפשרת ומחשבה מרתקת מאחורי כל פריט. מסודרים במעגל רחב באמצע החלל, ניצבים שרפרפים יפים, חכמים, מעוצבים, בוחנים גבולות של חומר, ניסיונות במחברים, חומרים שונים, עיצובים, רעיונות – והכל עובד כל כך נפלא.

(שרפרף של יעקב קאופמן, תמונות נוספות בסוף הכתבה)

עצרתי לחשוב לרגע מאיזו תערוכה באתי והיכן אני נמצאת. אמנם ההשוואה לא הוגנת – את התערוכה הראשונה עיצבו ילדים והתערוכה הזו היא של מעצב על, אך בכל זאת שתיהן נופלות תחת ההגדרה של עיצוב מוצר. ואולי בגלל שגם המוצרים הקיימים לאנשים עם מוגבלויות לא תמיד יותר טובים, נעימים למראה או מפותחים יותר מאשר אלו שראיתי בתערוכה. אולי משום שבעולם של צורך בסיסי גבוה – העיסוק במחבר, צורה וגבולות של חומר – נדחק הצידה.

( עבודה של תלמידים מאשכול פיס, דוגמאות נוספות בסוף הכתבה)

בסופו של דבר – אנו אנשים עובדים ויש תהליך של תפוקה מול זמן. עיצוב מוצר תעשייתי בבסיסו אינו אמנות חד פעמית – ולרוב לא נהוג לערוג עליו מספר שנים, אלא אם הוא הליך מחקרי.

מצאתי את עצמי תוהה איפה אני ממצבת את עצמי, והאם מה שאני עושה זה באמת עיצוב. בדרך שאני מעצבת צורה מוכתבת מצורך והרבה פחות ממחשבות על עיצוב כעיצוב.

כמה שאני אוהבת עץ והמצאות. נתתי לעצמי להפליג בדמיוני למימד שבו גם אני מעצבת 400 שרפרפים וטובעת בחדוות היצירה. בעודי מתמסרת לרעיון של עבודה עם עצים, בדים וחומרים מיוחדים, הבטתי בשרפרף הכי פשוט ונעשיתי מאוד מודאגת מכך שהלקוחות שלי לא יוכלו להשתמש בו. חייכתי לעצמי בסיפוק על הרגש האימהי שפיתחתי כלפי לקוחותיי, שבואו נודה באמת - הם כבר חבריי, והלב הזכיר לי שאני במקום הנכון. אך התשוקה לחומר ולעיצוב לא עזבה אותי, ואני עדיין תוהה – איך לשלב?

אולי בעוד כמה חודשים כשיהיה לי יותר זמן לעיצוב ופחות ליזמות, אעשה לעצמי מנהג לייצר שרפרפים בסתר כשתנוח עלי הרוח, ואייצר אוסף פרטי וסודי של המעצבת השניה שבי.

או שאולי, ההרצאה של מו סלע - אמן בנגרות יפנית - היא האלמנט המחבר: הגישה ההוליסטית המכילה יחס של כבוד, רגישות ומחשבה עמוקה. ההרמוניה עם הסביבה, התכנון המדוייק והאהבה שמניעה את הכל.

תמונות מתערוכת "גם אני יכול" של מוצרים שתיכננו ויצרו בני נוער בכל הארץ מאשכול פיס:

______________________________________________________________________________

תמונות מתערוכת "Wood Work" של אחד המעצבים המובילים בארץ, יעקב קאופמן: